התמודדתי מול עצמי עם התגלית של מי אני ועם היציאה מהארון. זו הייתה תקופה לא פשוטה. העולם היה מחולק לשלושה:
אני ודנה.
אני והמשפחה הקרובה - רונן והילדים.
כל העולם מעבר לכך - שלא היה קיים כלל. לא דיברתי איתם. לא הרגשתי חלק מהם.
שהגענו לביקור הרגשתי כמו אאוטסיידר במשפחה שלי. הייתי שקועה בעולמי ובהתמודדויות שלי. "הם" לא ידעו.
ליתר דיוק, "הם" לא שאלו.
שבת בבוקר. הייתי אצל אימא שלי, יחד עם הילדים. שוחחתי בטלפון עם דנה. אימא שלי הסתכלה עליי וידעתי שהיא יודעת. ראיתי במבט שלה שהיא רואה עליי הכול. את ההתרגשות, את הסכנה. היא רואה - ולא מאשרת.
המשבר של אימא שלי לא נבע מזה שיצאתי מהארון, ולא מזה שאני אוהבת נשים. אימא חוותה משבר על רקע קריסת הערך העליון שלה: שלמות התא המשפחתי.
אבא שלי שבר את הערך הזה לפניי כאשר יצא מהבית.
אני עמדתי לשבור את הערך הזה בהחלטה שלי לעזוב את הבית ולהיות נאמנה לעצמי.
לאימא שלי נדרש זמן לעכל את השינוי.
לשבחה ייאמר, שהאושר שלי היה ערך חשוב מאוד עבורה. לראות אותי מאושרת, לראות את הנכדים שלה מאושרים.
אחרי שהתרחש המהפך, אימא ראתה איך מתנהל הבית במבנה החדש שלו. היא ראתה שהילדים קיבלו אהבה ותשומת לב יותר מכפי שקיבלו מעולם. היא ראתה בית רגוע, שלו, אוהב.
היא ראתה אותנו מאושרים.
אני חושבת שזה מה שגרם לאימא שלי לקבל את המבנה המשפחתי החדש שלנו. הנכדים שלה לא נפגעו בתהליך, או, לפחות, לא נשרטו יותר מכפי שנשרטים ילדים בכל בית אחר.
ערך עליון של אדם, מכתיב לו את החיים ואת המסלול שבו הוא בוחר ללכת. אפשר לשנות ערכים, אך כדי לעשות זאת צריך להיות מודעים להם. כי לא כולנו מודעים לערכים המנחים את צעדינו.
למען האמת, התא המשפחתי כתא משפחתי מעולם לא היה ערך עליון עבורי. אמנם, חייתי על פי הערכים של אימא שלי. אבל דווקא הערך הזה לא דבק בי. מאז ומתמיד האמנתי שאנשים צריכים לעשות את מה שגורם להם אושר.
תא משפחתי כערך עליון יוצר אנשים אומללים. משאיר אנשים במסגרת לא טובה להם, שלא מאפשרת להם לצמוח ולהתפתח, והכול תחת הכותרת "טובת הילדים".
לא הבנתי: איך יכול להיות טוב לילדים בבית שיש בו הורים אומללים? לדעתי, זה פרדוקס חברתי נוראי.
אבל, זה היה הערך העליון של אימא, והיא ירשה אותו מסבתא. מה שאני בחרתי לעשות, המעשה הנורא הזה של פירוק המשפחה למען האושר שלי – היה עבורן בלתי נתפס. זה הפך אותי לאנוכית! ואני לא חונכתי להיות אנוכית!
בתקופה זו סבתי הייתה לאחר ניתוח. אמי הרגישה שחייה מתפוררים. לא היו לה כוחות להתמודד עם מה שחוותה כהרס המשפחה מכל בחינה ומכל כיוון.
לאחר הניתוח, הועברה סבתא למרכז שיקום, שם ביקרתי אותה.
יש לציין שסבתא שלי היא אישה חזקה ומעוררת השראה. כשהגעתי לביקור פגשתי את דודי, אח של אימא. סבתא ביקשה ממנו שייתן לנו קצת זמן לשוחח בפרטיות. הדוד שלי יצא מהחדר, מודאג ומטרד. הוא לא ידע במה מדובר.
סבתא חיכתה שייצא, ופתחה בדברים. היא דיברה על הטעות שאני עושה, שלא מפרקים משפחה, שזה מעשה אנוכי ואני חושבת רק על עצמי. זוגות של נשים לא מחזיקים מעמד, ובסוף נפרדים.
כל זאת נאמר במילים קשות מאוד, בהצהרות חד משמעיות.
מטבע הדברים, אני לא זוכרת כל מה שנאמר שם. אך דבר אחד חרוט היטב במוחי. סבתא אמרה לי: "את רק בחורה נחמדה, לא יפהפיית עולם, לא כולם רוצים אותך, בסוף את תישארי לבד!"
תגובה זו של סבתי הוא דוגמא מצוינת לרעשי הרקע שהקיפו אותי. חלק מהרעשים חלפו לידי והיו כלא היו. חלק מהרעשים חלחלו ונאחזו.
מילותיה של סבתי, למשל, חלחלו לתוכי על אף שניסיתי למנוע זאת בכל כוחי.
יצאתי לטייל ביישוב עם הכלבה שלנו דאז, מייקי, כלבה שחורה מעורבת בינונית בגודלה. צעדתי עם מייקי, ומילותיה של סבתא, בעלת הניסיון וחכמת החיים, הדהדו בראשי. תהיתי אם אני טועה. אם סבתי צודקת. אולי היא באמת יודעת יותר טוב ממני...
הרגשתי פתאום שהריאות מתכווצות והעולם נסגר עליי. לא הצלחתי לנשום. הייתי בהתקף חרדה. התחלתי לבכות. בכיתי ובכיתי כמו שלא בכיתי מעולם. התקף החרדה הזה הוביל אותי חזרה לאזור הבטוח שלי, הקול הפנימי שאומר שאם אני מפחדת לעשות משהו, כנראה שאני לא אמורה לעשותו. זה הקול שלימים למדתי שהוא לא מקדם אותי.
אבל באותו זמן רציתי לעצור הכול. חזרתי הביתה ואמרתי לרונן שאולי כדאי שננסה בכל זאת להישאר ביחד, על אף שגיליתי שאני אוהבת נשים.
רונן לא ידע מה לומר.
הצעה שלי לרונן החזיקה מעמד יומיים. יומיים לא הפסקתי לבכות במחשבה שעליי לוותר על עצמי. "איך יכול להיות שכל כך קשה לקבל את ההחלטה הקלה? הרי כל כך קל להחליט להישאר בנישואים מאושרים ובטוחים," אמרתי לעצמי ובכיתי יותר ויותר.
אחרי יומיים של בכי, הגעתי להחלטה הקשה והנכונה: לא לוותר על עצמי. ולקחת את הסיכון הגדול של חיי.
אתם מבינים עד כמה משפיעים עלינו רעשי הרקע, הקולות והמילים של האנשים שסביבנו?
אם אין לנו יכולת לסנן את לסנן את הרעשים, אם אין לנו יכולת להקשיב לעצמנו, לאמת שלנו, לנכון שלנו - אנחנו עלולים לקבל החלטות כל כך שגויות עבורנו. החלטות שעלולות להוביל אותנו לחיי אומללות.
אילו הייתי מקשיבה לפחדים של אימי ושל סבתי - וכמובן שהן לא היו היחידות שהציגו קולות ודעות מהסוג הזה! - הייתי מוותרת על עצמי. על האושר שלי. וכן, גם על האושר של ילדיי.
נכון, גרמתי כאב רב לסובבים אותי, בראש ובראשונה לבעלי. אבל הכאב היה כאב רגעי. ואחריו הגיע האושר בצורת זוגיות חדשה, הרבה יותר נכונה ומתאימה לו.
אבא שלי היה האדם היחיד שתמך מהרגע הראשון בבחירה שלי לצאת מהארון ולעזוב את חיי הנישואין שלי. זה לא היה מפתיע. מאז ומעולם האמין אבא כי על כל אדם לעשות את שגורם לו אושר. יתר על כן: בטרם נישאתי אבא שאל אותי "את בטוחה?"
אבא צפה מראש כי נישואיי לרונן לא יחזיקו מעמד. לא משום שאצא מהארון, את זה לא שיער. הוא פשוט הבחין בחוסר התאמה בינינו.
אבי תמך, אך כל הזמן בדק. כל הזמן וידא שאני לא פועלת מתוך גחמה של הרגע. שאני מגיעה להחלטות שאני שלמה אתן, שחשבתי עליהן היטב, שהבנתי את המשמעויות ואת ההשלכות, שטוב לי ושאני מאושרת בהחלטותיי.
בשלב הזה, הקשר ביני לבין משפחתי הקרובה והמורחבת היה מעורער. חייתי בעולמי החדש, התמודדתי עם ההחלטות שלי, הייתי עסוקה בייצוב חיי החדשים. לא היו לי כוחות להקשיב להערות, לקבל מבטים, לספוג את חוסר שביעות הרצון של הסובבים אותי, הן מתפקודי והן מהחלטותיי. כל שהם ראו היה חיוך נסוך על פניי.
מבחינתם של רבים מהסובבים אותי, הגעתי להחלטות בהתבסס על גחמה רגעית, ואני עוד אתחרט על הטעות שעשיתי. אנשים לא ידעו את הדרך שעברתי עד להגעתי להחלטה. הם גם לא היו מעוניינים לדעת. מבחינתם היה צד אחד, הצד שלהם. הצד שאומר שאני טועה. הצד שאומר שאני פוגעת בילדים בעת פירוק התא המשפחתי. הצד שאומר שבעד שום הון שבעולם לא מסכנים אושר קיים כדי להרגיש אושר אמיתי. הרי אין דבר כזה, אושר אמיתי.
בעיני בני המשפחה שלי, אושר הוא עניין מעשי. איני יכולה לבוא בטענות כלפי בני משפחתי על תפיסת האושר שלהם. כי רוב האנשים לא חוו ולא יודעם את תחושת האושר האמתית.
כן. אני יוצאת כאן בהצהרה גדולה מאוד. אני באה וקוראת לכם, הקוראים את הספר הזה, ואני מאתגרת אתכם לבחון: מהו אושר?
רובנו מאושרים בערך.
נראה לנו שאנחנו מאושרים.
אבל אנחנו לא יודעים מה זה להיות מאושרים באמת.
אתם יודעים מה? אולי עדיף ככה. אולי עדיף לא לשנות סדרי עולם ולסכן את האושר הקיים בשביל ניסיון להשיג אושר אמיתי.
אני סיכנתי הכול - וזכיתי בכל הקופה.
לדעתי, יש דרך להגיע לאושר האמיתי. אך צריך להיות מוכנים לעשות ויתורים, ולהסתכן.
עם זאת, יכול להיות שהאושר האמיתי שלכם נובע מידיעה שכל מה שיש לכם היום - זה בדיוק מה שאתם רוצים.
יכול להיות שכדי להיות מאושרים כל מה שאתם צריכים זה להחליף מקום עבודה.
או אולי מקום מגורים.
יכול להיות שנדרשים רק שינויים קטנים בדרך אל האושר.
בכל מקרה, צריך להיות אמיצים, לשאול את עצמכם אם אתם מאושרים, ולהיות מוכנים להתמודד עם התשובה, כל תשובה.
לאחר שהתשובה תהיה בידכם תוכלו להתחיל את הדרך לשינוי, הדרך לאושר האמיתי.
לכל אדם יש דרך משלו.
אבל הדרך מתחילה באותו מקום.
עצמו עיניים ושאלו את עצמכם: האם אתם מאושרים?
חכו לתשובה שתגיע מתוך הבטן, עמוק עמוק, בניקוי רעשי רקע. הקשיבו אך ורק לקול שלכם, בלי הסברים ותירוצים, רק התשובה הכי נקייה שאין סביבה מילים אחרות.
נסחו שאלה כזו שתוכלו לענות עליה במילה אחת: כן או לא.
אני יודעת ששאלת האושר היא שאלה גדולה. ויש גורמים רבים. אך די בגורם אחד שלא נמצא במקומו כדי שלא תהיו מאושרים. את הגורם הזה צריך לאתר – ולתקן.
ספר זה אינו ספר אימוני, לכן לא אתיימר להוביל אתכם בתהליך של שינוי עצמי לטובת מציאת האושר האמיתי. רציתי רק לזרוע מחשבה קטנה: הוא קיים. האושר האמיתי קיים!
זאת, בניגוד למה שלימדו אותנו כשהיינו ילדים: להתפשר ולהסתפק בקיים. אפשר גם לא להתפשר. ואפילו צריך לא להתפשר.
בחזרה למשפחה שלי, אשר לא הבינה את החלטותיי וצעדיי.
שותף בכיר לכך היה דודי, אח של אימא. הוא נפגע מפני שלא שיתפתי אותו. לא בתהליך ולא בהחלטות. אנצל מסגרת זו להגיד: נכון. לא שיתפתי. הרגשתי שהוא, וכל אדם אחר שלא היה במעגל הקרוב של האנשים המושפעים מהחלטותיי, דהיינו - רונן וילדיי, לא היו שייכים לתהליך שעברתי. אילו הייתי מתחשבת בכל בן משפחה, בתחושותיו, מחשבותיו; אילו הזמנתי את כולם לבוא, לדבר, להתייעץ ולשתף - לא הייתי מצליחה לסנן את רעשי הרקע ולעשות את שנכון לי.
ההתנתקות מהסביבה קרתה באופן טבעי, והייתה מחויבת המציאות כדי שאצליח להחליט ולדבוק בהחלטותיי ממקום שלם ושקט, מקום שהוא שלי ולא של אף אחד אחר.
לדודי היה קשה לשמוע שהוא לא היה שייך בתהליך שלי. אבל אני הבנתי איך אנחנו חיים את החיים של אחרים, ואיך אנחנו לא מאפשרים לאחרים לחיות את חייהם.
להחליט שדודי, או אימי, או סבתי או כל אחד אחר אינם שייכים לתהליך שלי, הפך אותי לאנוכית. אך זה גם נתן לי את השליטה בחיים שלי. השליטה הבלעדית. אתם יודעים כמה כוח יש בלקיחת שליטה על חייך? שליטה בלעדית שלך? וכמובן, גם לקבל את האחריות הבלעדית לתוצאות.